אודות המועצה

"ארטיס כזה"- קרלה אושנק

אלדו, הילד המספר את סיפורו בגוף ראשון, רחוק מלהיות מרכז החברה. ה'מקובלים' מלגלגים עליו, הוא מתרחק מספורט אבל חובב אמנות ואוהב לצייר, ואחד מליצני הכיתה אף הדביק לו את הכינוי 'סוּפֶּר-חְנוּן'. יש לאלדו חבר טוב אחד, ושניהם מעדיפים לבלות את זמנם בתוך הבית או בפעילויות כמו משחק במבצר הסודי שלהם ואיסוף אבנים מעניינות.

העניין המרכזי בספר הוא מסע הבילוש-לכאורה שעורכים אלדו וחברו ג'ק כדי לגלות את זהותה של הילדה שהעזה לפלוש למבצרם ולצייר במחברת הסודית של אלדו. לכך מצטרפכריכת הספר ארטיס כזה של קרלה אושנקים כמה ענייני משנה, למשל השתתפותו של אלדו – שלא-מרצון! – באימוני בייסבול, קשריו עם בני משפחתו וכיוצא באלה.
אלדו, לא זו בלבד שהוא שונא ספורט, בנות, ומשחקי רחוב – הוא חובב מילים גבוהות. אם עד כאן הייתה דמותו קרובה במידה מסוימת אל הרכרוכי האותנטי, הנה חיבתו היוצאת-דופן עד מאוד לשפה הופכת אותו לגיבור הזוי, האומר למשל 'אני סובל קצת מאקרופוביה', 'עליתי על מַהֲמורה ונפלתי' או 'אצה לנו הדרך', ומשתמש בטבעיות חסודה ולא משכנעת בביטויים כמו וינטג', אנומלי, אוזלת יד ואמביוולנטי. לא זו בלבד שהוא נהנה מהשימוש במילים כאלה, הוא גם מצרף בשולי הספר רשימת פירושים.

האם משהו משתנה בעולמו הפנימי של אלדו במהלך הסיפור? לא, מלבד העובדה שהישגיו בבייסבול מפתיעים אותו, ושבסוף הספר, בזכות הילדה הציירת, יש לו שני חברים במקום אחד. האם העניין המשונה שיש לאלדו במילים גבוהות מגדיל את זכויותיו של הספר בעיני מבוגרים? ואולי בעיני ילדים? האם ההומור המאופק מאוד היצוק בספר יש בו כדי לעשותו מלהיב או לכל הפחות מעניין?